החלטה בתיק בר"ע 3382/07

דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה.

1.         המשיבה הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית כנגד המבקשים. על פי כתב התביעה, המבקש מס' 1 שכר מהמשיבה חנות במרכז המסחרי הידוע כ"קניון הראל" במבשרת ציון, ובגדר כך הוא חייב למשיבה סכומי כסף שונים בסכום כולל של 1,751,086 ש"ח. המבקש מס' 2 נתבע כערב לחיוביו של המבקש מס' 1, שהוא אחיו. נטען, כי המבקש מס' 1 הפר את חיוביו כלפי המשיבה בין היתר בכך שנטש את המושכר שלא כדין.

2.         המבקשים הגישו בקשה למחיקת התובענה ו/או לדחייתה על הסף. בית המשפט דחה בקשה זו ומכאן בקשת רשות הערעור. 

דין הבקשה להידחות, מבלי שתידון לגופה, שכן מצאתי שאין מקום ליתן למבקשים רשות ערעור בנסיבות המקרה; אך דינה של הבקשה להידחות גם לגופה.

3.         גם אם טעה בית משפט קמא משדחה את הבקשה לסילוק התובענה (או חלקה) על הסף, ואינני סבור שטעה, אין מקום ליתן רשות ערעור:

ככלל, "זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליכים בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל). קל וחומר שכך הם פני הדברים, כאשר ההחלטה עליה מבקשים רשות ערעור אינה יוצרת מצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין (כדוגמת החלטה שלא להעניק סעד זמני). דחיית הבקשה לסילוק על הסף, אין פירושה שבסופו של יום תתקבל התובענה, כולה או חלקה. היה והתובענה תידחה, ממילא לא יהיה עוד צורך לדון בשאלה האם צדק בית המשפט בכך שלא סילקה על הסף. לענין זה ראו האמור בספרו של ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים, תשנ"ט, סימן 182, בעמ' 176-177:

"ניסיון החיים מלמד, ששאלה שהיתה חשובה בעתה איבדה מחשיבותה לאור התפתחויות נוספות, מאוחרות יותר במשפט, וההליך הגיע לקצו מבלי שבית המשפט (...) נדרש להחליט בשאלה נשוא הבקשה, ובסופו של דבר אפשר יהיה במידת הצורך לערער על ההחלטה במסגרת פסק הדין.

...

איזון האינטרסים של הפרט והאינטרס של הכלל מחייב את המבקש להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה, עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמינסטרציה שיפוטית, שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי ערכאות בענין שלא קבע סופית את זכויות בעלי הדין".

אכן, דחיית בקשה לסילוק על הסף פירושה שהנתבע יאלץ לנהל את הגנתו במלואה אף שסבר שיש מקום לסלק את התובענה על הסף; אך ענין זה, כשלעצמו, איננו מצדיק מתן רשות ערעור, ואם תידחה התביעה, יזכה הנתבע בהוצאות ההליך.

זה הכלל, למשל, כאשר בית משפט קובע את אחריות הנתבע (כשהדיון מפוצל ומתבררת תחילה סוגיית החבות). במצב זה לא ניתנת לנתבע רשות ערעור על ההחלטה שקבעה את אחריותו לנזק, גם אם פירוש הדבר שיתכן שבסופו של דבר יתברר (אם תתקבל בערעור טענתו לגבי חבותו) שלא היה צורך בניהול הוכחות לענין הנזק (ראו, למשל, רע"א 6905/01 המרכז הרפואי סורוקה ואח' נ' גזית ואח'). בדומה לכך, ככלל, לא תינתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות (בר"ע (מחוזי-י-ם)  654/06 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' אדיר 26 מ.ל. בע"מ), או על החלטה שדחתה טענת סף בדבר קיומו של מעשה בית דין (בר"ע (מחוזי-י-ם) 710/05 אבו חמדה ואח' נ' אלנבולסי).

אכן, במקרים נדירים ויוצאי דופן, כאשר הנתבע מראה כי ניהול המשפט לגופו יגרום לו להוצאות חריגות וכבדות, או לנזק משמעותי אחר, ייתכן ויהיה מקום לבחון, במסגרת ערעור על החלטת ביניים, האם צדקה הערכאה המבררת בדחותה בקשה לסילוק התובענה על הסף. כך גם, כאשר ניתן לומר מיד, כי על פני הדברים טעה בית המשפט בהחלטתו (רע"א 2459/04 אלה ר. הנדסה בניין והשקעות בניין בע"מ נ' פקיד השומה בירושלים). המקרה דנן אינו כזה.

זאת ועוד, אם תינתן רשות ערעור, הרי שמכיוון שקבלת הערעור תחרוץ את גורל התובענה, מן הראוי שההליך הערעורי יתקיים לפני מותב תלתא (ע"פ 4793/05, בש"פ 5906/05 נבון נ' עצמון, סעיף 10 לפסק הדין). המשמעות היא, שערכאת הערעור, במותב תלתא, תעסוק בענין, אשר בסופו של דבר יתכן שיתברר שכלל לא היה הכרח שערכאת הערעור תידרש לו (אם, למשל, תידחה התובענה מטעם אחר).  גם מטעם זה לא ראוי ליתן רשות ערעור.

אם לא די בכך, אוסיף, כי אין לבעל דין זכות שטענת סף שהוא מעלה אכן תתברר תחילה והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, כמו כל ענין אחר הנוגע לאופן ניהול התובענה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995, סעיף 331, בעמ' 411). כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב באופן בו מפעילה הערכאה המבררת את שיקול דעתה בעניינים אלה.

4.         גם לעיצומם של דברים לא היה מקום לקבל את הבקשה לסילוק התובענה, או חלקים ממנה, על הסף, באשר לשני המבקשים או למי מהם.

המבקשים הפנו בבקשתם לחלופת אחדות בתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אך נראה, כי הטענה העיקרית היא שדין התובענה, או חלקים ממנה, להימחק על הסף בהעדר עילה.

לענין זה נראה, כי המבקשים אינם מבחינים בין מצב בו יש לנתבע (לפחות לשיטתו-שלו) טענת הגנה טובה, ואולי אף טענה "מוחצת", לבין מצב בו כתב תביעה אינו מגלה עילה. מחיקת תביעה מחוסר עילה מחייבת להניח כי כל העובדות הנטענות בכתב התביעה תוכחנה, ואם יימצא כי גם בהנחה זו לא עומדת לתובע עילת תביעה על-פי הדין המהותי, כי אז תימחק התובענה.

הבקשה לסילוק התובענה על הסף התבססה על טענות הגנה וכלולה בה תשובה מפורטת לנטען בכתב התביעה, בעוד שבקשה למחיקה מחוסר עילה אינה אמורה להציג טענות הגנה כנגד האמור בכתב התביעה, אלא להציגו כמערכת עובדות שגם אם תוכחנה לא יהיה בכך כדי להקנות לתובע את הסעד המבוקש.

בענין חבותו של המבקש 2 כערב, המשיבה מפנה בתביעתה לחתימתו של המבקש 2 על ערבות לחיובי המבקש 1 שעל-פי מערכת ההסכמים שנחתמה בשנת  1995, והיא מוסיפה וטוענת, ולו מכללא, כי הוראות הסכמים אלה מוסיפות לחול גם לאחר תום תקופת השכירות המקורית ומכאן חבותו של המבקש 2. אגב, לכאורה טיעון המשיבה בנדון (בכתב התביעה) לוקה בחסר, אך המענה למחדל זה אינו במחיקת התובענה, אלא בחיוב המשיבה להמציא פרטים נוספים (אם המבקשים סבורים שהם מתקשים להתגונן בלעדי פרטים אלה). ככלל, אין מוחקים תובענה אף אם נפל בה פגם, כל עוד ניתן לתקן את הפגם           (י' זוסמן, בספרו הנ"ל, סעיף 316, בעמ' 392).